שושי מהצוציקים התקשרה על הבוקר, אמרה מזל טוב יש לך 5,000 חברים בעמוד החדש. בעקבות זאת ערכנו בריינסטורמינג עם הנהלת המשרד, והגענו למסקנה שכאושיית מדיה חברתית אתה צריך להתקדם ולעמוד בראש פורום מנהלי המכולות בישראל. ומה אני צריך לעשות בתור מנהל של הפורום, שאלתי. לכנס את האנשים ולדבר איתם, להרצות להם, השיבה שושי. את מי לכנס ועל מה יש לי לדבר איתם, שאלתי.

בערב יפה , הזליגה דמעות, כשסיפרתי לה על התוכנית החדשה של שושי והצוציקים. הבעל שלי או-טו-טו שר, התרגשה. אור ושובל, התעניינו יותר בשאלה, האם הנהג שיהיה לי יוכל לקחת אותם לבית הספר עם האוטו של השר ושהן רוצות, אוטו כחול וירוק. אמרתי להן, שאני אקים ועדה שתדון בזה.

אוי ששי, אתה יכול לדבר איתם על הצורך האקוטי להתארגן, לנוכח הבריונות השלטונית, שמעלה את מחיר מצרכי היסוד חדשות לבקרים ופוגעת בשכבות החלשות. ומה אני אגיד להם, שאלתי, שימנו אותי בתור שר לענייני מכולות? איזה רעיון מבריק, ששי, איזה קריאטיביות. חכה שהבוס שלי ישמע על זה, הוא יתמוגג, אמרה שושי.

כל מוצאי השבת ישבתי על המחשב ודיברתי עם לקוחות וחברים בפיסטוק. ואיזה שאלות יש לאנשים: ילד אחד שאל כמה עולה ארטיק קרח, וילד אחר שאל למה אני שם רק פרוסה אחת של פסטרמה ולא שתיים בסנדויצ'ים של הילדים בבית הספר. אחר כך שאלה מישהי בשם דפנית או פתקית איפה אני קונה את הצבע השחור לשיער, שנראה כל כך אמיתי. לא הספקתי לענות לפתקית ומישהי בשם יעל הבלונדינית מהתנועה של "בלונדינים למען בלונדינים" ביקשה שאצטרף למועדון החדש שלהם בפייסבוק. אבל אני לא בלונדיני, אמרתי, זה עבודה של הצוציקים מהפרקטים, לא שלי. כן, כן, על זה אני מדברת בדיוק, על תהליך ההכחשה. פעם להיות בלונדיני היה מושא להערצה, והיום הבלונדינים מסתתרים מאחרי הצבע השחור.

דליה, הקליינטית הותיקה, שקונה לפחות ב-100 שקל ליום, נכנסה עם פרצוף חמוץ למכולת. מה קרה דליה, שאלתי אותה. היא לא ענתה ורק ניגשה במהירות למדף של החלב, הכניסה לעגלה 2 חלב, 1 קוטג' ובדרך אספה לחם דגנים, וניגשה לקופה. 20 שקל בבקשה, אמרתי. היא הוציאה שטר ואז אמרה: רק תדע לך שזו פעם אחרונה שאתה
להמשך »

למחרת קניתי מהחנות מחשבים של דוד השכן, מחשב חדש, פתחתי את העמוד של הפיסטוק ושמתי אותו בפרונט של החנות ליד הקופה רושמת. מה קרה ששי, שאלה בדאגה גברת צוקרברג, הקופה הרושמת לא עובדת? לא, אני מתחיל לעבוד על המיתוג הזה, וצריך להיות קרוב ללקוחות שלי, אז העמוד של הפיסטוק צריך להיות פתוח כל הזמן. אה…אמרה גב' צוקרברג… הכל בסדר בבית? עם האישה? הילדים? בסדר גמור, אמרתי. הבנות חושבות שאני פסה ואשתי רוצה שכל בעלי המכולות ישמעו עלי, אפילו אלה שבאילת.

ששי החליט לעשות את הצעד הראשון בדרך למיתוג הזה… ונפגש עם צוקי אנד צוקי, המומחים מס' 1 בישראל לסושיאל מדיה. הם מבטיחים לו שתוך שנה יהפוך לגורו של חנויות המכולת. ומה המחיר לזה? בסוף הם התפשרו.

הכל התחיל כאשר נכנסה למכולת שלי שושי, לקוחה ותיקה, ובזמן שהיא עומדת ליד המקרר של החלב וזורקת מעדנים לעגלה, אמרה: בחייך, ששי, אתה חייב להיות אפ טו דייט, אתה עדיין אולד פאשן. יש משהו לא בסדר עם הדני? אולי הוא פג תוקף? שאלתי אותה. אולי תנסי את המעדן החדש של טרה, אומרים שהוא טוב והוא בטח אפטר דייט ולדפשן. מי מדבר על מעדנים? למה אתה לא ממתג את עצמך, יו ניד טו ברנד יור סלף, יו ניד טו בי אין דה סושיאל מדיה? הלו? איפה אתה חי?!